אנרכיזם
הספריה הרדיקלית של קה"ל
זה הנסיון שלנו ליצור מאגר של הגות אנרכיסטית, חירותנית ורדיקלית בנושאים שונים שמעניינים פעילות חברתיות. חלק מהכתוב כאן נכתב על ידינו, חלק נאסף ממקומות שונים. שמות המחברות/ים מצוינים בתחילת כל טקסט, וחלק מהקישורים מפנים למקורות חיצוניים.
הרשימה לא שלמה ומתעדכנת כל הזמן! מזמינות אתכן לחזור ולבדוק מדי פעם. בנוסף, אם כתבתן או מצאתן משהו מעניין, אפשר ליצור איתנו קשר בעמוד הצרו קשר למעלה ונפרסם לפי שיקול דעתנו. אפשר גם ליצור קשר במידה ויש פה טקסט שקשור אליכם ואתם רוצים שנוריד.
מתי בפעם האחרונה הרגשתן שיש לכן שליטה על החיים שלכן? שהשכונה בה אתם גרים היא שלכם, שיש לכם זכות להחליט מה קורה בה, שאתם יכולים לקחת חלק בעיצוב המרחב הציבורי סביבכם? שהעבודה שאתן נותנות כל יום במקום העבודה מקנה לכן זכות להשתתף בקבלת ההחלטות, לתכנן ולחלק את העבודה בצורה משותפת עם שאר העובדות? שהמגע עם העולם סביבכם והיצורים החיים בו יכול להיות הרבה יותר משמעותי ומהנה, והרבה פחות מבוסס אינטרסים, תחרות וניצול?
זה הגיוני לדעתכן שהחיים שלכן כבר תוכננו לפרטי פרטים, לפני שנולדתן? להעביר 12 שנה במוסדות שטיפת מוח עם חינוך תעמולתי סלקטיבי > לשים מדים וללכת לרצוח אחרים > להקים תא משפחתי > לעבוד יום-יום כדי לשרוד ולהמשיך להפיק רווחים בשביל אחרים, להיות אזרחים שומרי חוק, ולהוליד ולגדל עוד דורות של צרכנים ואזרחים פרודוקטיביים > ולמות.
זה כל מה שיש לחיים האלה להציע? למה לנו להיות ברגים במערכת שלא רואה את אותנו? את מי זה משרת, ולמה אנחנו ממשיכות ליישר קו?
האנרכיזם הוא תיאוריה חברתית שגורסת שלכל צורה של שלטון ריכוזי, שליטה היררכית וסמכות רשמית תהיה בהכרח השפעה שלילית על החברה האנושית שנמצאת תחת השליטה הזאת ועל הפרט. לכן, גורס האנרכיזם, עדיף לאנשים להתקדם לצורות של ניהול עצמי קהילתי, על בסיס עקרונות של דמוקרטיה ישירה, אחווה אנושית ועזרה הדדית.
אנרכיסטים מתנגדים לכל צורה של שליטה היררכית, ובעיקר לצורות הדיכוי הכי בולטות שמתקיימות בחברה שלנו – מדינה, קפיטליזם, פטריארכיה, גזענות, סקסיזם ומיזוגניה, להטב"קופוביה, אייבליזם (הדרת נכים), סוגנות (דיכוי בעלי חיים) ותעשיות המזון מהחי, הרס כדור הארץ, דת מאורגנת – ולכל צורה דומה של אפליה, הדרה ודיכוי שיטתיים.
בקצרה – אנו דורשות שלטון של אנשים, של קהילות, בהן מקבלים החלטות יחד, בצורה מבוזרת ושוויונית, מלמטה למעלה – בניגוד לשלטון ריכוזי וסמכותני שמקבל החלטות עבור אנשים, מלמעלה למטה. מאחורינו היסטוריה ארוכה וסוערת של 150 שנה של התססה, מחאות, מרידות ומהפכות.
כל המהפכות החברתיות המוצלחות מן העבר היו מהפכות פרודות של מעמדות מצומצמים אשר חיפשו להעמיד את האינטרסים הייחודיים שלהם מעל לאלו של החברה ככלל. המהפכות הבורגניות הגדולות של הזמנים המודרניים הציגו אידאולוגיה של שינוי פוליטי מרחיק-לכת, אולם במציאות הן רק אימתו את השליטה החברתית של הבורגני, בנותנן ביטוי פוליטי רשמי לעלייתו של ההון. המושגים הנעלים של "האומה", של "האזרח החופשי" של "שוויון בפני החוק", הסתירו את המציאות העגומה של המדינה הריכוזית, האדם הפרוד והבודד, ושליטתו של האינטרס הבורגני.
למרות קריאות אידיאולוגיות מרחיקות-לכת, מהפכות פרודות אלו אך החליפו מעמד מושל אחד באחר, מערכת אחת של ניצול באחרות, מערך עבודה אחד באחר, מערכת דיכוי פסיכולוגי אחת באחרת.
הייחודי בעידננו הוא שהמהפכה הפרטית נחבאת עתה אל מול האפשרות של מהפכה כוללנית: שלמה ומוחלטת. גם אם לא השיגה דבר אחר, הרי שהחברה הבורגנית ביצעה לפחות המהפכה באמצעי הייצור בסדרי גודל חסרי תקדים בהיסטוריה. מהפכה טכנולוגית זו, שבשיאה ניצבת הקיברנטיקה, יצרה את הבסיס הכמותי האובייקטיבי לחברה חסרת שליטה מעמדית, ניצול, עמל ומחסור חומרי. עתה קיימים האמצעים לפיתוחו של אדם מעוגל, אדם שלם, משוחרר מרגשי-אשם - פרי שיטות לימוד אוטוריטריות - ונתון כולו לתשוקה, לתפיסה החושנית של הנפלאות. ניתן להבין את החוויה העתידנית במונחים של תהליך מלכד: תהליך בו השסע בין חשיבה לעשייה, הגיון לחושניות, משמעת לספונטניות, פרטיות לקהילתיות, אדם לטבע, עיר לכפר, חינוך לחיים, עבודה למשחק - כל אלו, נפתרים, מושלמים, ומשולבים באופן אורגני לתוך תחום חדש באיכותו של חירות. בדיוק כשם שהמהפכה הפרודה יצרה חברה מפורטת ושסועה, כך המהפכה הכוללנית יכולה ליצור קהילה רבגונית ומאוחדת באופן אורגני. הפצע העמוק שנפתח על ידי החברה הרכושנית תחת השם "הסוגיה החברתית" יכול כעת להחלים.
אז אנו במצב של מלחמה – מלחמת מעמדות. אין כל מערך של רעיונות, הצעות ואסטרטגיות ארגוניות שיכולות להוביל לניצחון. אין כל פתרון פרט לניצחון במלחמה. כל זמן שהם מחזיקים ביזמה, אנו נפרדים וסבילים. התגובה שלנו לתנאי חיינו הינה פרטית: התפטרות מהעבודה, מעבר לשכונות בהן שכר הדירה זול יותר, הצטרפות לתת-תרבויות ולכנופיות, התאבדות, קניית כרטיסי גירוד, שימוש בסמים וחומרים משכרים, הליכה לבית-הכנסת. העולם שלהם נראה כאפשרות הבלעדית הקיימת. כל תקווה לשינוי נחווית ברמה מדומה – בנפרד מחיי היומיום שלנו. אלה עסקים כרגיל, עם כל המשבר והחורבן המשתמע מכך. כאשר אנו יוצאים למתקפה אנו מזהים אחד את השני ונאבקים במשותף. אנו משתמשים בעובדה שהחברה תלויה בנו בכדי לשבש אותה. אנו שובתים, מחבלים, מתפרעים, נוטשים, מתקוממים ומשתלטים על רכוש. אנו יוצרים ארגונים על-מנת להעצים ולתאם את הפעילויות שלנו. אפשרויות חדשות מסוגים שונים צצות. אנו נעשים יותר נועזים ויותר תוקפניים בהתעקשותנו על האינטרסים המעמדיים שלנו. הגשמתם אינה טמונה בהקמת ממשלה חדשה, או תפיסתנו את מושב הבוס החדש. האינטרס שלנו טמון בהשמת קץ לדרך החיים שלנו – ולפיכך לחברה המבוססת על דרך חיים זו. אנו מעמד העובדים אשר רוצים לבטל עבודה ומעמד. אנו הקהילה של אנשים שברצונה לקרוע לגזרים את הקהילה הקיימת. המצע הפוליטי שלנו הוא הרס הפוליטיקה. בכדי לעשות זאת, עלינו לקדם את הנטיות החתרניות שקיימות היום עד שנשנה לחלוטין את החברה בכל מקום. דבר זה לעתים כונה "מהפכה".
חשוב ככל שיהיה הגורם הכלכלי, הוא אינו מספיק. השבת הנעורים של האנושות צריכה את ההשראה ואת כוחו מלא האנרגיה של האידיאל.
אידיאל שכזה אני רואה באנארכיזם. כדי להבהיר בוודאות: אין כוונתי לפרשנויות השגויות של אנארכיזם, שמפיצים מעריצי המדינה והסמכות. אני מתכוונת לַפילוסופיה של הסדר החברתי החדש, שיבוסס על אנרגיות משוחררות של האדם-האינדיווידואלי ועל התאגדות חופשית של אנשים-אינדיווידואליים חופשיים.
מכל התיאוריות החברתיות – האנארכיזם לבדו טוען כי החברה קיימת למען האדם, ולא האדם למען החברה. המטרה הלגיטימית היחידה של החברה היא, לשרת את צרכיו ולקדם את שאיפותיו של האדם-האינדיווידואלי. רק בכך שתעשה זאת, היא יכולה להצדיק את קיומה ולעזור לקִדמה ולתרבות.
המפלגות הפוליטיות והאנשים הנאבקים בפראות לחטוף כוח – יבוזו לי, יאמרו כי אני לא מאופסת עם רוח הזמן שלנו.
בשמחה אודה להאשמה זו. אני מוצאת נחמה בביטחון שההיסטריה שלהם חסרה איכות נצחית. תפילות "הושע-נא!" שלהם הן תולדה של הרגע הנוכחי.
תשוקתו של האדם, לחירות מכל סמכות וכוח, לעולם לא תשוכך על-ידי שירם המטורף. מסעו של האדם, לחופש מכל כבל, הוא נצחי. הוא חייב להימשך – והוא אכן יימשך.
המדינה פירושה אלימות, דיכוי, ניצול ועוול שהועלו לדרגת שיטה והפכו לאבן פינה של קיומה של כל חברה. מעולם לא היתה למדינה, ולעולם לא תהיה לה, שום מוסריות. המוסר האחד והצדק האחד שהיא מכירה הוא האינטרס העליון של קיום עצמה ושל כוח כל יכול, ולפניו חייבת להשתחוות ביראת כבוד כל מידה אנושית. המדינה היא שלילתה הגמורה של אנושיות, שלילה כפולה: היפוכם של חירות אדם וצדק מזה והפרה גסה של הסולידריות האוניברסלית של גזע האדם מזה.
"הנה שומר אחד, והנה עוד אחד בקצה השני. אני הייתי פה, מול השער. את מכירה את הבעיות בגיאומטריה עם הארנבת וכלבי הציד – הם אף פעם לא רצים בקו ישר, אלא תמיד בעקומה, אז, מבינה? והשומר לא היה חכם יותר מהכלבים. אם הוא היה רץ ישר לשער הוא היה תופס אותי."
התארגנות, שהיא, אחרי הכול, רק היישום של שיתוף–פעולה וסולידריות, הינה תנאי טבעי וחיוני לחיים חברתיים; זוהי עובדה שאין מנוס ממנה אשר כופה עצמה על כולם,בה-במידה על החברה האנושית בכלל כשם שעל כל קבוצת אנשים הפועלים יחד למען מטרה משותפת. מאחר שהאדם אינו מבקש, ואף אינו יכול, לחיות בבידוד – ולמעשה אינו מסוגל לפתח את אישיותו, לספק את צרכיו הפיסיים והמוסריים מחוץ לחברה וללא שיתוף-הפעולה של חבריו- בלתי נמנע כי אלה שאין להם את האמצעים ואף לא המודעות החברתית המפותחת די הצורך להתקשר בחופשיות עם אלו החושבים כמותם והחולקים עימם אינטרסים משותפים, מוכנעים להתארגנות בידי אחרים, המאוגדים בדרך-כלל במעמד או כקבוצה שליטה, בכוונה לנצל את עבודתם של אחרים לתועלתם האישית. ודיכוי ההמונים הנארך-עידנים בידי קבוצה פריווליגיונית קטנה היה תמיד התוצאה של אי-יכולתם של רוב העובדים להסכים ביניהם על התארגנות עם אחרים לשם ייצור, לשם הנאה ולשם הצרכים האפשריים של הגנה מפני אי-מי העלול לבקש לנצל ולדכא אותם. אנארכיזם קיים לתקן מצב עניינים זה…
אין זו הגזמה לאמר שאלכוהול שיחק תפקיד מפתח במגפת הפאשיזם, הגזענות, המדינות, האימפריאליזם, הקולוניאליזם, הסקסיזם והפטריארכיה, הדיכוי המעמדי, הממסד הדתי, וכל שאר התוצרים של סמכות היררכית ששלטה על כדור הארץ בכמה מאות אחרונות. זה ממשיך לשחק את תפקיד המפתח הזה היום, כשאנשים בכל רחבי העולם, סוף סוף מבויתים ומשועבדים על ידי הקפיטליזם העולמי, נשארים שקטים וחסרי אונים על ידי סיפוק סחורה יציבה של רוחות. הרוחות הרעות הללו מבזבזות את הזמן, הכסף, הבריאות, הריכוז, היצירתיות, המודעות, והידידותיות של כל יושבי הטריטוריה הכבושה הזאת (העולם)- "עבודה זה הקללה של מעמד השתיינים", כפי שאוסקר ויילד אמר. זה לא מפתיע, לדוגמא, שהמטרות העיקריות של פרסום ושיווק לליקרים למיניהם הם תושבי הגטאות בארצות הברית: אנשים שמהווים מעמד שבמידה ולא היה תחת סמי הרגעה והתמכרויות ומנוכה על ידי הרס עצמי, היה ככל הנראה בשורות הראשונות במלחמה להשמדת הקפיטליזם.
איננו נאבקים רק על ייצוג או שליטה על תהליך הייצור. המאבק שלנו איננו נגד הפעולה של חתיכת ירקות או שטיפת כלים או מזיגת בירה או אפילו הגשת מזון לאנשים אחרים. הוא נגד האופן שבו כל הפעולות הללו מכונסות יחדיו במסעדה, מופרדות מפעולות אחרות, הופכות לחלק מהכלכלה ומשמשות להרחבת הון. נקודת המוצא והסיום של תהליך זה הוא חברה של קפיטליסטים ואנשים הנאלצים לעבוד בעבורם. אנו רוצים לשים לכך סוף. אנו רוצים להחריב את תהליך הייצור, כמשהו הקיים מחוץ לנו ונגדנו. אנו נאבקים למען עולם אשר בו הפעילות היצרנית שלנו ממלאת צורך ומהווה ביטוי לחיינו, לא נכפית עלינו בתמורה לשכר – עולם בו אנו מייצרים אחד למן השני בצורה ישירה ולא על-מנת למכור אחד לשני. המאבק של עובדי מסעדות הוא בסופו של דבר למען עולם ללא מסעדות או עובדים.
זהו הכיוון שאליו אנו חותרים מדי יום.
עלינו לעשות זאת חזק יותר וטוב יותר.
אסור לנו לתת לדבר לעמוד בדרכנו.
מלחמת מעמדות
אזהרה: גדר ההפרדה אינה חלק מתהליך השלום – היא חלק מתהליך הדיכוי. ככזו, ברור שהיא לא תוביל לרגיעה כי אם לליבוי השנאה, הסבל והייאוש בקרב הצד המדוכא, דבר שרק יגביר את נחישותם, מספרם וכוחם של מבצעי הפיגועים ושל לוחמי הגרילה הפלסטינים.
הנסיון ההיסטורי מוכיח בבירור כי חומות מעולם לא פתרו דבר; לא החומה הסינית, לא חומת ברלין ולא הבנטוסטנים הדרום-אפריקאיים עשו זאת – סופה של "גדר ההפרדה" הישראלית להכשל גם היא. רק פתרון אמת, המתבסס על הכרה, צדק, חופש וכוח המו"מ במקום על כוחם של בולדוזרים וסיכולים, יקטין את האיבה והנכונות להרוג ולמות בשני הצדדים. כל עוד תשאר מדינת ישראל מדינת אפרטהייד גזענית וכובשת, לא החומה המפלצתית ביותר ולא כלי הנשק המתוחכמים ביותר בעולם יוכלו לספק בטחון לתושביה. הכיבוש וכמותו גם גדר ההפרדה מייצגים את ההגיון הצבאי, שאינו אלא סתירה עגומה במונחים.
מה שהכי הפחיד את ישראל קרה- פרצה התקוממות עממית מבוזרת ולא מונהגת. בניגוד לאינתיפאדה הראשונה, שהיתה מגובה על ידי ארגונים וחזיתות, והאינתיפאדה השניה, שהיתה מגובה על ידי ארגונים חמושים ומיליטריסטים- גל ההתקוממות הנוכחי שפרץ באוקטובר 2015 סביב אל-אקצא לא מגובה על ידי שום כוח מלמעלה, והוא לגמרי מחוץ לשליטה של ישראל, הרשות הפלסטינית והחמאס. דקירות, דריסות ואפילו מיקרי ירי, שהם לחלוטין יוזמה אישית של נוער מתוסכל ומדוכא שכבר אין לו מה להפסיד, ואין לו שום אמון בזרועות חמושות ומפלגות שלטון. מקרים כמו זה של בהאא אליאן, אחד מהפלסטינים שהשתתף בפיגוע הדקירה באוטובוס בירושלים ב13 באוקטובר 2015, והשאיר אחריו הודעה בה הוא מבקש ששום ארגון לא יקח אחריות על הפיגוע שלו- מבשרים דרך חדשה בפוליטיקה הפלסטינית ודרכי הפעולה. ההתקוממות הפכה לבלתי נשלטת, תרתי משמע, ההתנגדות הפכה לנחלת הכלל, וכל צעיר פלסטיני הוא חשוד פוטנציאלי. במצב כזה לא מעניין להביא אנשים לחקירה- אין מה להוציא מהם. ההתנגדות ירדה לעם, את מקומם של הארגונים והזרועות החמושות החליפו זאבים בודדים וקבוצות קטנות של 2-3 אנשים, ושיטות הפיגועים עברו הפשטה שמאוד קל להפיץ ברשתות החברתיות ונגישות לחיקוי על ידי כל אחד בעצם- מפצצות מתוחכמות וחגורות נפץ- לסכין, כלי רכב, רובה. והתגובה של ישראל היתה הסרת רסן, השתוללות של עשרות אנשי ציבור, שהסיתו אזרחים לשאת עימם כלי נשק ולרצוח במקרה הצורך. כבר אין צורך לנטרל, להשתלט, להביא לחקירה, להבין מה המניעים, לחקור, לקיים משפט ולשלוח למאסר- עכשיו אפשר פשוט להרוג. בגיבוי מלא של ראשי ערים, רבנים וחברי כנסת. אבל אל תתפסו, כי אז אתם לבד, ולמרות חגיגות ההסתה רחבות ההיקף, נפיל עליכם את כל האשמה, נבודד אתכם, נטהר את שמינו ונדבר על עשבים שוטים. תסמינים בסיסיים של מדינה בפאניקה.
ההחרגה הזאת וההוצאה של החייל הרוצח מהכלל היא קריטית להמשך תפקוד המערכת. הוא בסך הכל עשב שוטה, שפוגע בערכי צה"ל, שהוא צבא מקצועי עם נהלים. דרך השיח על "ערכי צה"ל", הליברליות הציונית יכולה להמשיך לתפקד, ללכת לישון בבטחה ובידיעה שהכל עדין תקין, הכיבוש עדין מוסרי ונאור, הכל עומד על תילו ומתפקד, ולא, חס וחלילה- עצם קיומו של צה"ל והציונות עומדים בספק. הציונות תמיד אהבה תפוחים רקובים. יותר נוח לדבר על כהניסטים פסיכופטים שיורים בערבים ושורפים עצי זית מאשר על מטוסי קרב צה"ליים שחגים מעל עזה וטובחים באלפים. אלה הם השוליים הקיצוניים והלא רלוונטים של הימין, וזה המיינסטרים הישראלי, הקונצנזוס, הצבא של העם.
התנגדות לכיבוש
מאבק עדתי
הבעיה האמיתית של האתיופים בישראל היא גזענות. שום הסבר אחר לא יוכל לשכנע. הגזענות היא זו שמביאה את הביורוקרטיה ליצור מדיניות שונה ביחס לאתיופים. גזענות היא זו שמאפשרת לראות באתיופים משאב כלכלי. יוצא מכאן כי המדובר בשחורות, תכונה ביולוגית, שהולידה גזענות.
החיבור שבין הביורוקרטיה ועולי אתיופיה תואם את הדוקטרינה ששלטה במאה ה-18 באירופה לגבי גזע. על כן, הפתרון לבעיה הגזעית צריך להיות ביולוגי, שהרי היא שואבת את הסבריה משם. לדעתנו, הפתרון האמיתי הוא שימוש ב-"הדברה ביולוגית": חיפוש אחר הגורמים הפיזיולוגים האחראים על מחשבות גזעניות ולערוך התערבות רפואית פולשנית. קרי: לנתק את מקורות החשמל במוח שיוצרים תחושה של עליונות על בני-אדם. מאחר ורשויות הממשל משפיעים בצורה מכרעת על המציאות, אותה "הדברה ביולוגית" צריכה להיעשות אצלם.
באותו שבוע בו פורסם מאמר השטנה של לונדון נבחנו תלמידי התיכונים בבגרות בהיסטוריה (מועד ב' 2013). חלק א' עסק כולו בנושא השואה: היטלר; ועידת ונזה; שלבים בביצוע הפיתרון הסופי; האנטישמיות בגרמניה הנאצית; מרד גטו ורשה. תארו לעצמכם שחומר הבחינה היה גם כזה, בהתאמה: משנתם הגזענית של ארתור רופין ובן גוריון; הגזענות והאפליה של הממסד האשכנזי כלפי העולים ממדינות ערביות ומוסלמיות, חטיפות ילדים מקרב עולי תימן, פרשת הגזזת ואירועי יהוד.
התלמידים הנבחנים בבחינת הבגרות בהיסטוריה כמעט נאנסים ללמוד חומר זה – הנוגע לאירוע מכונן וכואב שהתרחש לפני שבעים שנה בקירוב – מכמה סיבות: המדינה רוצה שידעו חומר זה; אם המדינה לא תדאג לכך לצערנו איש לא יידע אותו, ואיש לא ישא עמו את המשמעיות החשובות והמתבקשות. יחד עם זאת, לצד מאמצים אדירים אשר משקיעה המדינה בביסוס העוולה ההיסטורית הזאת, היא פועלת באותה עוצמה על מנת להשכיח עוולות אחרות, פרשת ילדי תימן ביניהן, ולו מכיוון שהיא שותפה לכולן ובכל אחד ואחד מאיבריה: פרשת חטיפתם של ילדי תימן מזרח ובלקן היא עוולה בלתי נתפסת כמעט, אדירה בהיקפה, אך מה שהופך אותה למסוכנת בעיני הממסד הן לא הטרגדיות הרבות מספור ולא סך כאבי האמהות, אלא עצם השתתפותם הפעילה והיוזמת של הארגונים שלקחו חלק במעשה הפשע הזה: מדינת ישראל קמה למעשה על ידי ארגונים רבי עוצמה שנאבקו ביניהם על השפעה, כסף וכוח: ויצ"ו, הסוכנות היהודית, הג'וינט, האליטה הרפואית והמשפטית, חברה קדישא, אגודת ישראל, ארגון אמהות עובדות, הקיבוצים. זהו הדי.אן.איי שיצר את מדינת ישראל, ועל פי העדויות אלו גם הארגונים שהיו שותפים פעילים במעשה הפשע של חטיפת ילדי תימן, אם כגורמים בשל אידיאולוגיה גזענית, אם כמתווכים למען בצע כסף, ואם כמכסים לשם טובות הנאה אחרות: שמותיהם עולים שוב ושוב בעדויות של הורים וילדים, של אחיות ורופאים, של פקידים ומנהלים, מגובים בארכיונים ובמסמכים לרוב.
כולנו פליטים – מזרחים, אשכנזים, אתיופים, רוסים ופלסטינים. ההסתה הגזענית מול הפליטים בתל-אביב (המתוארים שוב ושוב כ"אפריקאים", ללא ארצות מוצאם, או כ"שחורים") מזכירה לנו את ההסתה הגזענית בעבר ובהווה כנגדנו; הטענות על תרבות של אלימות, שתייה ופשיעה הופנו ומופנות כנגד כל הגירה שהגיעה למדינת ישראל עוד לפני קומה. נסיונות הממסד לתאר את מצוקת התושבים כנגזרת יחידה של המהגרים החדשים, כמו גם שיסויים זה בזה בעוד האחראים האמיתיים למצב צופים מהצד, עתיקים כימיו של הממסד. גם אותנו אפיינו כאלימים וכאנסים, וכך למשל דוד בן-גוריון ב-1950 אמר על העולים היהודים מארצות ערב שצריך: "לחנך את הצעיר, שבא מארצות אלו לשבת בבית הכסא כמו בן אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית לאנוס אותה ולרצוח אותה"; אנחנו רואים כיצד מועדונים לא מכניסים מזרחים ואתיופים, ובעלי דירות לא מוכנים להשכיר דירות לאתיופים וערבים; אנחנו זוכרים שאם מחליפים את המילה "אפריקאים" למילה "יהודים" ומתרגמים חלק מן המשפטים שנאמרו בהפגנה לשפות אירופאיות, הם יזכירו באופן מעורר חלחלה את האנטישמיות האירופית; בדבריה של מירי רגב על המסתננים כסרטן בגופנו אף אין צורך לשנות את המילים לפני תרגומן ללשונות אירופאיות.
ברור לנו שהמסיתים מקרב הפוליטיקאים ואנשי התקשורת מבקשים לגרש את הפליטים כדי שהם יוכלו לשכוח מהשכונות שלנו כפי ששכחו מהן עד בוא הפליטים, ולא כדי לתקן את מערכת החינוך הקורסת, את הדיור הציבורי המיובש, את מצב התעסוקה המדרדר לשכר רעב בעבודות קבלן. אנחנו מציעים דרך אחרת, דרך של מאבק משותף שלנו, תושבי השכונות, ושל הפליטים – כנגד מי שחומסים את כבודנו ואת עמלנו, ומבקשים להשאיר אותנו בעוני מדכא, תוך כדי שהם משסים אותנו זה בזה, ומתוך תביעה לצדק כלכלי, חברתי ואנושי לכולנו.
אנטי-גזענות
אנטי-קפיטליזם
יותר מידי זמן המהפכה נשארה בשערים של מצודת השעמום, הערים המזוהמות, ומקדשי הטיח שלנו. נכנענו מספיק לעבודה, מנהיגים, זמן מת, סבל, השפלה, שקרים, שוטרים, בוסים, ממשלות. קוצר רוח אשר דוכא יותר מדי בסוף מעורר אלימות עיוורת, טרור והרס עצמי. יש לנו דברים טובים יותר לעשות כדי לשמור על עצמנו מחברה אשר מבצעת התאבדות מלהפוך לקמיקזה נגד גדוד של שוטרים, אנשי-דת, בוסים ואנשי מדינה. אבל המעבר של שעות מתות הוא יותר גרוע ממוות. המאבק האולטימטיבי שלנו נמשך מספיק. אנחנו צריכים ניצחון עכשיו!
ב14 ביולי 2011 מחסום האדישות נפרץ ומאות אלפי אזרחיות ואזרחים הבינו שהגיע הזמן להלחם על החיים שלנו, מאחר והמדינה והטייקונים ששולטים בה לא הולכים לתת לנו את מה שאנחנו רוצים אם נבקש יפה. המחאה התחילה בתור מחאת דיור, אבל הפכה במהירות מדהימה למחאה כוללת נגד יוקר המחיה ושלטון ההון בישראל, כי הקשר בין כל הדברים היה כל כך ברור עד שלא היה נחוץ כל הסבר. רופאים שנאבקים על המשרות שלהם, אמהות חד הוריות שבקושי סוגרות את החודש, ניצולי שואה, פעילים סביבתיים, בעלי עסקים קטנים- כולם מצאו את מקומם בעיר אוהלים שממוקמת לאורך אחת השדרות המרכזיות בתל אביב, ובעשרות ערי פריפריה, אזורים אוטונומיים ארעיים, קהילות אנרכיסטיות הלכה למעשה. המפגינות בנו לעצמן את התרבות שלהן, תבעו לעצמן חזרה את המרחבים הציבוריים שלהן ובנו את האלטרנטיבה שלהן באמצע המציאות הקפיטליסטית והמיליטריסטית של גוש הנדל"ן הזה שנקרא מדינת ישראל; ערי האוהלים היו הצצה לחירות, דוגמא נדירה לאיך החיים יכולים להראות במציאות בה השליטה היא בידיים שלנו.
השחרור צריך לאפשר לאשה להיות אנושית במלוא מובן המילה. הוא צריך לפתוח בפניה עולם שיהיה רחב דיו בעבור כל מה שכמה בקרבה לביטוי ולפעולה. יש לשבור את כל המחסומים המלאכותיים, ולפנות מן הדרך לחירות גדולה יותר את העקבות שהותירו מאות שנים של כניעות ועבדות.
הישועה תבוא מן הצעידה הנמרצת קדימה, לעבר עתיד בהיר וטוב יותר. עלינו להשתחרר ממסורות ומנהגים ישנים הבולמים את צמיחתנו. התנועה לשחרור האשה עשתה עד כה רק את הצעד הראשון בכיוון הזה. צריך לקוות שהיא תאזור את הכוח לעשות צעד נוסף. הזכות להצביע והשוויון בזכויות האזרח הן מטרות ראויות, אך השחרור האמיתי לא מתחיל בקלפיות וגם לא בבתי המשפט. הוא מתחיל בתוך נפשה של האשה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל מעמד מדוכא שהשיג שחרור אמיתי מאדוניו עשה זאת בכוחות עצמו. האשה צריכה ללמוד את השיעור הזה ולהבין כי היא תהיה חופשיה כמידת החופש שיהיה בכוחה להשיג. על שום כך חשוב הרבה יותר שהיא תתחיל בתיקון פנימי, ותשתחרר מעול הדעות, המסורות והמנהגים הקדומים. הדרישה לשוויון זכויות בכל תחום של החיים היא צודקת והוגנת, אבל אחרי ככלות הכל, הזכות הגדולה ביותר שמעניקים החיים היא הזכות לאהוב ולהיות נאהב. השחרור החלקי של האשה יושלם רק משעה שייפטר מן התפישה המגוחכת, שעל פיה להיות נאהבת, להיות לאהובה ולאם, פירושו להיות שפחה חרופה. הוא יהפוך לשחרור מלא ואמיתי רק משעה שיניח מאחוריו את הרעיון הנלעג הגורס כי הגבר והאשה מייצגים שני עולמות מנוגדים, השרויים בעוינות תמידית.
אסופה של חמישה מאמרים של אמה גולדמן, בהוצאת פרדס, להורדה בקובץ PDF
תרבות אונס היא עידוד אגרסיביות מינית של גברים. תרבות האונס היא התייחסות לאלימות כאילו היא סקסית ולמיניות כאילו היא אלימה. תרבות האונס היא יחס לאונס כאילו היה מחמאה, כאילו הוא ביטוי לתשוקתו הבלתי-נשלטת של גבר בריא על ידי אישה יפה, שאינו יכול לעמוד בפיתוי לקרוע לה את החולצה או לזרוק אותה על קיר, או גדר ברזל, או על מכסה מנוע, או על המיטה, או למשוך לה בשיער, או כל דימוי אחר מתוך מליוני היצוגים של מריבה-זיון בסרטים או בטלוויזיה או על כריכות של רומנים רומנטים שמציגים דחפים אלימים בתור חלק בלתי נפרד ממיניות (סטרייטית).
תרבות האונס זה כשאחת מכל שלוש נשים נתקפת מינית במהלך חייה. תרבות האונס זה כשאפילו לא מדברים על זה שנשים רבות נתקפות יותר מפעם אחת במהלך חייהן. תרבות האונס זו הצורה שבה הפחד המתמיד מתקיפה מינית משפיע על תנועות של נשים בחיי היומיום. תרבות האונס זה להגיד לבנות ונשים להזהר ממה שאנחנו לובשות, מאיך שאנחנו לובשות, משפת הגוף שלנו, מאיפה שאנחנו הולכות, מתי שאנחנו הולכות, עם מי אנחנו הולכות, במי אנחנו בוטחות, ממה שאנחנו עושות, איפה אנחנו עושות ועם מי אנחנו עושות את זה, מה אנחנו שותות, כמה אנחנו שותות, האם יצרנו קשר עין, האם אנחנו לבד, אם אנחנו עם זר, אם אנחנו בקבוצה, אם אנחנו בקבוצה של זרים, האם חושך, אם אנחנו באיזור לא מוכר, אם אנחנו נושאות איתנו משהו, איך אנחנו נושאות אותו, איזה סוג של נעלים אנחנו נועלות למקרה שנצטרך לברוח, איזה תיק אנחנו סוחבות, אילו תכשיטים אנחנו עונדות, מה השעה, מה הרחוב, איזו סביבה זו, עם כמה אנשים שכבנו, עם איזה סוג של אנשים אנחנו שוכבות והאם זה בתשלום, מי החברים שלנו, למי נתנו את המספר שלנו, למי נתנו להכנס הביתה, לבדוק לפני שאנחנו פותחות את הדלת, לגור עם שותפה, ללמוד הגנה עצמית, תמיד לשים לב ולהיות עירניות, תמיד לשמור על עצמנו, תמיד לשים לב לסביבה ולאנשים ולא לשכוח אף לא לרגע לבל יתקפו אותך ואם לא מילאת אחרי כל החוקים אז מה שקרה הוא אשמתך.
פמיניזם ומגדר
התנועה הקווירית
יש משהו נפלא שקורה כשאנחנו משחררות את עצמינו ואת הזהות שלנו לחלוטין ונותנות לדברים לזרום בדיוק לפי איך שאנחנו רוצות ולא לפי איך שאמרו לנו או הכתיבו לנו: אנו מגלים שאנו יכולים לקום בתור גבר בבוקר וללכת לישון בתור אישה בלילה. אנחנו יכולות להמציא מגדר חדש רק שלנו. אנחנו יכולים גם לא להיות שום דבר. אנחנו יכולים להיות הומואים מתי שאנחנו רוצים, לסביות, ביסקסואלים, לא מוגדרים, א-מיניות, חדי קרן עם כנפיים, שום דבר מכל זה, הכל פתוח בפנינו ברגע שאנחנו משחררות את עצמנו באמת ונותנות לדמיון לזרום! קוויריות זה היכולת להוציא את עצמינו ממסגרות והגדרות שאולי לא עובדות עבורנו כל הזמן, ולהיות פתוחים להחלטת הרגע. כולנו סערת רגשות, כולנו א/נשים מורכבים ומרתקים ומדהימים ואצל כולנו קורים דברים בראש כל הזמן ותוויות מגדריות ומיניות מוגדרות מראש מקורן בהבניות חברתיות שהן על פי רוב דיכטומיות ודכאניות. יהא זה מניפסט של חופש, נזילות, בלאגן מוחלט ומלחמת חורמה בשעמום: אנחנו מחליטות לא להחליט! אנחנו לא מבולבלים, לא אבודות, ובשום אופן לא נורמליות: מתי בפעם האחרונה חגגנו את הצבעוניות שלנו כמו שאנחנו באמת רוצות? מתי בפעם האחרונה נתנו לרגשות שלנו להחליט מה אנחנו באמת רוצות, במקום לשחק דמות? אנחנו מזמינות אתכם ואתכן להשאיר את התפקידים שהחברה הכתיבה עבורכם מאחור, ולהצטרף אלינו למסע לתוך עצמכם! מה שאתם עלולים לגלות יכול להדהים אותכן, להעצים אותכן, אולי תרגישו ששיקרו לכם כל החיים, אבל מה שבטוח שלא יעונה לכם שום רע, כי ברגע שאנחנו משחררות את עצמנו לחלוטין אנחנו מגלות חלקים בתוכנו שחשבנו שאיבדנו לנצח. מעבר לפחד נמצאת החירות, אתם יכולים להושיט יד ולקחת אותה?
המאבק לנישואין הוא מאבק שבמהותו הוא אנטי להטבא"קי ואנטי שוויוני. נישואין הם, ותמיד היו הסדר כלכלי פטריארכלי הנותן פריווילגיות לאלו המשתתפות בו על חשבון אלו שלא. הבקשה להיות חלק מהמוסד הזה נותנת לו לגיטימציה ומחזקת אותו, ובכך מחלישה להטבא"קים שלא מעוניינים בנישואים וא/נשים לא נשואות בכלל.
במקום לדרוש להפוך לחלק מהמערכת הזו שאומרת לנו איך לאהוב, כמה, איפה ואת מי, עלינו לשאוף לפרק אותה מהיסוד. פעילות ליברליות אוהבות לטעון שמכיוון שהמערכת הזו לא תתפרק מחר בבוקר, עלינו לתמוך בנישואים "חד מיניים" (מונח כה טרנספובי, אבל מה עוד אפשר לצפות מליברליות) כי זה צעד לשוויון במסגרת המערכת הקיימת, אלא שבזה אנחנו מקבלות את המערכת ההטרוסקסיטית הקיימת כלגיטימית.
המאבק למען נישואים חד מיניים הוא מאבק שמרני שמטרתו היא כניסה לתוך הנורמה ההטרונורמטיבית. היות שכך, המאבק בוחר לחזק מבנים דכאניים על ידי הבקשה להתקבל לתוכם ולתוך הפריווילגיות שהם מעניקים. כמאבק שעניינו נורמליות ופריווילגיות, הוא כמו כן משליך החוצה את כל מי שאינה עומדת בסטנדרט החיקוי הדומואי של הנורמה. הוא כמו כן מסיט כסף, משאבים ואקטיביזם מנושאים דחופים הרבה יותר ואוכלוסיות להטבא"ק נזקקות הרבה יותר. במקום להצטרף למאבק ההרסני הזה, ביסקסואליות/ים – כמו גם כל שאר הקוויריות/ים – צריכות להתנגד הן למאבק והן למבנים הדכאניים שהוא מבקש לחזק. במקום לקבל "זכויות" ולשאוף ל"שוויון", עלינו להאבק למען שחרור ולשאוף למהפכה.
כבעל-חזון, כל טבעוני מדמיין עולם החופשי מניצול בעלי-חיים. יתרה מזאת, הוא מדמיין מערכת-יחסים שלווה ושפויה בין החברה האנושית לסביבתה הטבעית. תנועת האקולוגיה העמוקה הראתה לנו כי עולם הצומח הינו בעל חשיבות שאינה ניתן להערכה במונחים כלכליים, בדיוק כשם שהטבעונים מראים לנו את ערכם של בעלי החיים הלא-אנושיים, ערך שאינו ניתן לחישוב על-ידי כלכלנים, אלא רק למדידה על-ידי חמלה אנושית. חמלה זו, שאותה חשים מגזרים, זרמים ותנועות שונות כלפי מעמד הפועלים, כלפי נשים והומוסקסואלים, כלפי מיעוטים אתניים, צעירים, קשישים, וכלפי קורבנות קני הרובים של המדינה, היא אותה חמלה אשר טבעונים ופעילי איכות הסביבה הרדיקליים חשים כלפי עולם הצומח והחי המתקיים לצד בני האדם. ישנה אמת אחת שאין אנו יכולים עוד להרשות לעצמנו לשכוח, והיא שכל אחד מאתנו צריך בסופו של דבר להפוך לחלק מכל אותם זרמים רדיקליים, ולשלב את כל תפיסות העולם שלהם לכדי תיאוריה, חזון, דרך ופעילות אחת, שלמה ומעוגלת. רק זווית-ראייה ואורח-חיים אשר מבוססים על חמלת-אמת חזקים מספיק להחריב את בנייניה הדכאניים של החברה הנוכחית ולהתחיל מחדש ביצירתן של מערכות היחסים והמציאויות הרצויות. זהו בעיניי תמציתו של האנרכיזם. אלו שאינם מקבלים ומכירים בכל קשת המאבקים נגד הדיכוי כמאבקם שלהם עצמם אינם תואמים את הגדרתי לאנרכיסט. ייתכן וזו תיראה כבקשה מוגזמת, אולם לעולם לא אחדול מלבקשה מכל בן אדם.
המלל הבא פונה, כך אנו מקווים, לשני כיוונים שונים. מחד גיסא, אנו מקווים כי הוא ייקרא על ידי מי שדוגלים בשחרור בעלי-חיים ומעוניינים לבחון את הדרכים והסיבות לכך שבעלי-חיים מנוצלים. מאידך גיסא, שיגיע גם לידיהם של אנרכיסטים או קומוניסטים המסתייגים מן המאבק לשחרור בעלי-חיים, או מזדהים עימו אך אינם רואים כיצד הוא מתקשר לעמדתם הפוליטית הרחבה יותר.
בעוד שתמיד פעלו קבוצות ויחידים אשר רגליהם יציבות בשני המחנות, מרביתו של השיח בין פעילים לשחרור בעלי-חיים לבין קומוניסטים התקיים ברמת הלגלוג. ה'ויכוח' אשר מתנהל בקושי, אם בכלל, בין שני המחנות, מורכב בעיקר מהטחת עלבונות הדדית, ומתעלה לעיתים נדירות בלבד מעל לרמתן של הערות בסגנון "האם לא היה היטלר צמחוני?" (למעשה לא – הוא הזריק לאשכיו דם שוורים, ומעבר לכך, האם זה אומר שאינך יכול להיות קומוניסט אם הנך צבעי בתים או אוסטרי, כפי שהיה גם היטלר?).
אנו מקווים להביא לתחילתו של דיון אודות הקשר בין "סוגיית בעלי-החיים" ו"הסוגיה החברתית". מלל זה אינו מתיימר להכיל בתוכו את כל התשובות, או להיות מעין "מניפסט קומוניסטי" של בעלי-חיים, אולם אנו סבורים כי הוא מעלה חלק משאלות המפתח. ועכשיו חזרה אליכם…
המסר שלנו לבני-בריתנו, מחנה השמאל הישראלי, הוא אם כן פשוט וברור מאוד:
הפיכתם של יצורים חיים וחפים מפשע למוצרים מתים ולמכונות, לסחורות ולרכוש, לעבדים ולאסירים, איננה אלא התגלמות נוספת – למעשה האכזרית והעתיקה ביותר – של הנרטיב השולט, של אדישות לגורלו של האחר וזילות החיים, מגמות שאתם ואנחנו נאבקים בהן בהתגלמויותיהן השונות (שלטון ההון, פטריארכיה, לאומנות, מיליטריזם וכו’).
העובדה שבעלי חיים אחרים נראים אחרת, מתקשרים אחרת ומתנהגים אחרת מאתנו אינה מצדיקה אורח חיים המנצל ורומס אותם בכל צורה אפשרית (בוודאי שלא בקני-המידה המתועשים, הממוסדים ונטולי הביסוס ההשרדותי של ימינו), בדיוק כשם שהבדלים פיזיים, ביולוגיים או תרבותיים אינם הכשר לניצול אוכלוסיות אחרות. השאלה המהותית, כפי שניסח זאת הוגה הדעות האנגלי ג'רמי בנת'ם, אינה "האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?" או "האם הם מסוגלים לדבר?", אלא "האם הם מסוגלים לסבול?".
בעלי החיים שהאדם מנצל היו ונשארו המעמד המדוכא ביותר; מעמד שאינו יכול לזעוק את זעקתו בשפתנו, מעמד שכולנו, מהפכנים כשמרנים ועשירים כעניים, שותפים פעילים בדיכויו מדי יום, מדי ארוחה ומדי רכישה. על כן אנו קוראים לכם להצטרף אלינו, להיות סרבניו של הכיבוש הנורא הזה, לסרב לפקודותיה של תרבות כוחנית המזינה אותנו על ידי שחיטת אחרים. לא לחינם אמר הסופר הרוסי טולסטוי כי "כל עוד יהיו בתי מטבחיים, יהיו גם שדות קרב…".
שחרור בעלי חיים
מי שלומדת על ההרס הסביבתי מספרים או מהאינטרנט לא יכולה להציל שום דבר. ההשמדה של העולם הטבעי מתרחשת כבר מאות שנים; צריך סוג מיוחד של עיוורון בורגני כדי ליסוע כל יום ליד עצים כרותים, ארובות פולטות עשן, ודונמים של אספלט בלי לשים לב שמשהו קורה עד שזה מופיע בעיתון. א/נשים שעבורם המציאות מורכבת ממאמרים בעיתון, במקום העולם שהם רואים, שומעים ומריחים, מועדים להשמיד כל דבר שהם נוגעים בו. הניכור הזה זה שורש הבעיה; השמדת הסביבה הוא רק תוצר לוואי.
כשרווחים יותר אמיתיים מחיים, כשדפוסים של מזג אוויר יותר אמיתיים מפליטים שנמלטים מהוריקנים, כשהסכמי הגבלה של פליטות מזהמים יותר אמיתיים מפיתוחים חדשים בשכונות שלנו, ההשמדה של העולם הזה כבר מובטחת. משבר האקלים זה לא אירוע שעלול לקרות, אי שם בעתיד, זה הנוף המוכר של חיי היום-יום שלנו. כריתת יערות לא מתרחשת רק ביערות לאומיים או ג'ונגלים בעולם; זאת המציאות בכל קניון במדינת אוהיו בדיוק כמו שזאת המציאות בלב ג'ונגל האמזונס. להקות באפלו נהגו לשוטט ממש כאן. הניתוק שלנו מהאדמה זה אסון בין אם גובה פני הים עולה, גלי החום מתגברים, והרעב ששוטף מדינות אחרות כבר הגיע אלינו, ובין אם לא.
אקולוגיה
נכון לסוף שנת 2016, 5 וחצי שנים אחרי פרוץ המהפכה הסורית ומלחמת האזרחים, מה שנשאר מסוריה הרוס כמעט עד היסוד. חצי מיליון אנשים נהרגו, שבע וחצי מיליון אנשים איבדו את ביתם וכמעט 5 מיליון פליטים נפלטו מהמדינה. ההרס והטבח ברחובות הערים הגיע לסדר גודל שמזכיר מראות זוועה ממלחמות העולם. בשואה שמתחרשת במדינה השכנה אלינו, אסד למעשה איבד שליטה על הנעשה בשטח, ולמעשה מתפקד בתור בובה של כוחות אזוריים שמכתיבים את האג'נדה ועושים את הטבח עבורו. מטוסי קרב רוסים, מיליציות שיעיות איראניות וחיילים טורקים בוחשים בצלחת הדם שהיא הטרגדיה הסורית.
השמאל הציוני נמצא בתחרות מתמדת עם מחנה הימין: מי נושא יותר דגלי ישראל בהפגנותיו, מי שר את ההמנון חזק יותר, מי מגנה ביתר חריפות את ה"השתמטות" מצה"ל...
המסר שלנו אליו הוא פשוט: אינכם צריכים להתחרות יותר. השתוויתם אליו. המכנה המשותף בין שניכם – המיליטריזם והציונות – חזק ומשמעותי הרבה יותר מכל אותם הבדלים קוסמטיים המפרידים ביניכם. העם הפלסטיני, אשר על בשרו מבצעים אבותינו, אחינו ובנינו פשעי-מלחמה באמצעות ארגון הטרור המכונה צה"ל, לבטח שאינו מבחין בהם.
פוליטיקה ואנטי-פוליטיקה
הממסד הפסיכיאטרי עוסק בשאלה במה לאבחן את החולה מבין האבחנות הפסיכיאטריות הקיימות, ואיך לרפא אותה מהמחלה שבה הממסד תייג אותה. הוא לא עסוק בלתת לחולות כלים לאבחן את הדפוסים שלהן, ולעזור להן לעבוד על הדפוסים שהן מעוניינות לשנות. הוא עוסק בדרישה מהסביבה להתנהג בהתאם למה שפסיכיאטרים אומרים שנכון, לחזק את בעלי הכוח, ולהחליש את אלה שחורגים מהמקובל. לומר לנו מה מותר ומה אסור להרגיש, ולייצר מערכת הפחדה לפיה אם לא תעמדו בסטנדרטים חברתיים מסוימים ישללו מכם חופש התנועה והזכות על גופכן. הוא לא עוסק בלהבין איך אנחנו לפעמים לא יכולות לעמוד בדרישות של המערכת מאיתנו, אלה בלדרוש מאיתנו להשתנות ככה שנעמוד בהן.
